המהפכה בפתח

מתוך הכתבה 'זיקנה בהמתנה' / מגזין גלובס 12 בספט' 2019, שחר סמוכה.

פרופ' ישראל (איסי) דורון, ראש המרכז לחקר ולימוד הזקנה באוניברסיטת חיפה:

"... אין ספק שהמהפכה החברתית הבאה תהיה התנועה האנטי-גילנית.

זקנים לא יסכימו וכבר לא מסכימים לקבל את ההבניה החברתית של הזקנה.

בדיחות על זקנים וחובת פרישה על בסיס גיל ותיוג של זקנים כלא רלוונטיים, סניליים או לא סקסיים - כל זה הולך לאט-לאט להיעלם מן העולם כי הולך להיות פה דור של אזרחים ותיקים אקטיביסטים, חזקים ודעתניים, שפשוט לא יאפשרו לצעירים להמשיך ולהתייחס אליהם כאילו הם לא רלוונטיים.

באופן מרתק, העובדה שכולנו הולכים להיות זקנים עדיין לא משחררת אותנו מהיכולת שלנו להכחיש את הזדקנותנו האישית ולגרום לכך שלעולם לא נסכים לקבל או לראות את הזקנים כחלק מאיתנו ללא מאבק פוליטי של הזקנים עצמם.

תופעת הגילנות - ההבניה השלילית של הזקנה - מעוגנת בפחד מאוד-מאוד עמוק שלנו מסוף החיים.

הזקנים תמיד מזכירים לנו שבסופו של דבר נמות, ולכן אנחנו מנסים בכל דרך לתייג את עצמנו ולהבחין בינינו לבין הזקנים האחרים, וזה נכון בכל גיל. אתה פוגש אנשים בני 80 שטוענים שהם לא זקנים.

אבל ההבניה הזאת משתנה כי אנשים מתחילים לאמץ בצורה פוליטית את ההבנה שלא רק שאני לא מתבייש בזה שאני זקן, אלא שאני זקן גאה. גאה בעובדה שאני מתויג על-ידי החברה כזקן.

ולא רק שאני לא מסתיר את זה או מתחבא, אלא שאני צריך להיות גאה בזה כחלק מהזהות העצמית שלי, ושיש לי יכולת לתרום, להמשיך להיות פעיל ושיש לי גם את חוכמת החיים והתבונה שבאות עם הזקנה שאין לאף קבוצת גיל אחרת.

זה שינוי חברתי שהולך להתרחש, אבל כבר עכשיו אנחנו רואים את המתח שנותר סביב נושאים מתחייבים כמו ביטול חובת הפרישה הגילאית. אם חברות לא ידחו את ההחלטות הללו או לא יהיו מוכנות לבצע אותן, אנחנו נראה גלי הדף הרבה יותר גדולים. דחייה שלנו בהתמודדות איתן תביא למשבר שאחריו נצטרך לעשות שינוי הרבה יותר דרמטי.

המחקרים מראים שנוכל לצמצם את תקופת החיים שיש בה חולי ומוגבלות ולהאריך את תוחלת החיים הבריאה. בעבר הוספנו שנים לחיים, אבל האנשים הללו חיו הרבה פעמים עם מוגבלות וחולי וחוסר יכולת לתפקד. כעת אנחנו מצליחים לגרום לאנשים לחיות יותר בבריאות, בתפקוד וביכולת פעילות והשתתפות. התוצאה של השינוי הזה היא שבעצם אנחנו הולכים לעבור לחברה שהיא די חדשה בהרבה מאוד מובנים. היקף כזה של שיעור האזרחים הוותיקים, גם בכמות המספרית הנומינלית וגם בהרכב היחסי שלהם בחברה, זה משהו שמעולם לא חווינו בהיסטוריה האנושית - והדבר הזה מקרין על כל תחומי החיים.

בנינו חברה שכאילו הייתה מחולקת בצורה מאוד כרונולוגית לכך שהילדות ושנות ה-20 הן תקופה של לימודים והכשרה; שנות ה-30, ה-40 וה-50 הן שנים של ביסוס המשפחה ושל עבודה, ובשנות ה-60 וה-70 יש תקופה קצרה של פנסיה ו'הכנה למוות', אבל עכשיו אנחנו עוברים למערכת חיים שבה אנשים יצטרכו כל הזמן ללמוד כדי להתעדכן. אתה תפגוש באוניברסיטה או במקומות אחרים שנותנים הכשרה מקצועית אנשים בשנות ה-50 וה-60 וה-70 שלהם. אנשים יעבדו הרבה יותר ולאורך כל שנות החיים. אתה תגיע למפעל מצד אחד ולמעבדת הייטק מצד שני, ותפגוש לצד בני ה-20 וה-30 גם אנשים בני 80 ו-90.

גם במערכות הפנאי אתה תראה מפגשים הרבה יותר מגוונים ורב-דוריים של אנשים בכל הגילאים ומכל שלבי החיים שעובדים, לומדים ופעילים ביחד.

ברמה הכלכלית, המחשבה שאפשר יהיה לעבוד 30-20 שנה ואז לנוח על זרי הדפנה היא מציאות שכבר לא תתקיים, ואנשים יצטרכו לעבוד הרבה יותר ולאורך שנים רבות יותר ולתכנן ברמה הכלכלית את מסלול החיים שלהם כדי שהוא יאפשר להם לשמור על רמת החיים שלהם גם בגילאי ה-80, ה-90 וה-100 - שזה דבר שבמבנה החיסכון הפנסיוני ושוק העבודה היום לא אפשרי. במצב הנוכחי, אפשרי שתקופת משך החיים של אנשים בפנסיה או מחוץ לשוק העבודה תהיה ארוכה יותר מתקופת החיים שלהם בשוק העבודה הפעיל, וזה דבר שמבחינה כלכלית לא יכול לשרוד.

בדור של ההורים שלנו, היה מקובל שאדם ייכנס בסוף שנות ה-20 שלו או בתחילת שנות ה-30 שלו למקום עבודה אחד עם הכשרה תעסוקתית אחת - זה עולם שייעלם. אנשים יצטרכו לחיות בעולם שבו לאורך החיים שלהם הם יעברו לקריירה שנייה ואז אולי לקריירה שלישית ורביעית תוך כדי שבדרך הם לומדים תחומים חדשים או נושאים חדשים, ובגיל 40 או 50 מתחילים קריירה שנייה, ואז בגיל 60 או 70 מתחילים קריירה שלישית וצריכים להמציא את עצמם מחדש ולהתחדש ולהתעדכן לאורך מסלול תעסוקתי מגוון ושונה, שמחייב לימוד, הכשרה והתפתחות.

גם המצב האנושי האישי וגם הדינמיקה של התא המשפחתי יושפעו מהשינויים בתחום הבריאות.

התופעה של מה שמכונה ‘גירושים אפורים' תתגבר.

גם היום שיעורי הגירושים נמצאים בעלייה, ושיעורי התופעות של מה שמכונה ‘משפחות חדשות' נמצאים בעלייה. במבט לפנים, אני חושב שנראה הרבה יותר אנשים שבוחרים לפתוח במשפחות חדשות בגיל 60 או 70, להתגרש בגיל 70 ולמצוא זוגיות נוספת בגיל 80. אנחנו נראה משפחות שיש בהן לא רק שלושה דורות של סבים, בנים ונכדים, אלא תיווצר פה חברה עם אנשים בשנות ה-80 וה-90 שיש להם ילדים בשנות ה-60 וה-70, נכדים בשנות ה-40 ונינים בשנות ה-20 ומתחת, ואולי אפילו יותר מזה - חברה אנושית עם חמישה דורות שחיים במקביל - דבר שייצר אתגרים חדשים לגבי המשמעות של חובה משפחתית וקשרים משפחתיים.